Baruch Dayan Emet

As we grieve the loss of a giant in the Jewish world, we reprint here and ask you all to read his favorite Psalm 139.

הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם

May we all be comforted among the mourners of Zion and Jerusalem.

Watch the completed broadcast of the Shloshim for Rabbi Steinsaltz below.


Psalm 139 

This is a psalm of introspection and devotion; in essence, it is praise of God’s closeness. Commentary by Rabbi Adin Even-Israel Steinsaltz.

1 For the chief musician, a psalm by David. Lord, You have searched me, and You know me. 

2 You know when I sit and when I rise; You understand my thoughts from afar . Every move I make is known to You. You understand my thoughts – You know me inside and out. 

3 You discern my path and my resting place; You are familiar with all my ways. You know my actions both when I am travelling on the path and when I am resting in one place.  

4 Even when there is no word on my tongue, truly, Lord, You know it all.  Nothing that I say is new to You, even words that I wish to say but have not uttered.

5 From back and front, You shaped me; You placed Your palm on me . From the outset, You have been as close to me as can possibly be, for You created and shaped me. Moreover, from the beginning, I have been under Your protection. In this sense of divine intimacy, God always knows and cares for man and, despite His unfathomable greatness, is always close at hand. 

6 This knowledge is too wonderful for me. It is sublime; I cannot reach it. This is beyond my understanding, I cannot fathom the fact that You are always with me and that no side of me is unexposed, unexamined, or unrevealed to You. 

7 Where can I go from Your spirit? And where can I flee from Your presence? Even if I wanted to escape from You, to go away and vanish, there is no way I could, since You are everywhere, and in everything. 

8 If I ascend to heaven, You are there; if I lie down in the netherworld, You are there. 

9 Were I to travel on the wings of dawn, were I to dwell at the end of the sea – “Wings of the dawn” refers  to the easternmost point; “the end of the sea” to the west.

10 Even there Your hand would guide me, Your right hand would hold me fast – You are there, no matter how far away I seem to have gone. 

11 Even if I say that darkness will conceal me, that night, for me, is light –  No matter how dark the night becomes, it cannot hide me from You. 

12 Even darkness does not darken for You. The night, as if day, gives forth light. Darkness and light are the same For You, darkness is not concealed, and night is as bright as day. Although for us, light and darkness are opposites, from the perspective of the Holy One, Blessed be He, there is no difference between them.

13 For You formed my innermost parts; You sheltered me my mother’s womb –  The psalmist goes on to express the sentiment that everything he has done is actually a  result of God’s creation of him. From the very beginning, my being has been Your handiwork. Everything in my life stems from your creation of me, even my most innermost, hidden parts. 

14 I will give thanks to You, for I was made in a wondrous manner. Wonderful are Your works; I know this well My complex, unique existence is the work of Your hands; Your deeds are miraculous both in their entirety and in their smallest details.

15 My essence was not hidden from You when I was wrought in a secret place, knitted in the depths of earth “A secret place” refers to the womb, which is a place hidden from sight, as if it were in the depths of the earth. 

16 Your eyes saw my unformed parts; in Your book, they are all recorded. Of the days that were created, each one is His You recognized and shaped the template of my being, both physical and spiritual. You know me not only as I am now, fully formed and distinct, but also as nothing more than a shapeless mass. Every individual is counted and recorded before You. Moreover, the Holy One, Blessed be He, regards each and every day not only in the general sense of a unit of time, but also as a unique entity. 

17 How precious to me are thoughts of You, God; how vast is their beginning When I ponder my reality, my existence as an individual, I realize how important to me are my thoughts and ideas about You. How great and manifold are the essentials, the foundations of my thoughts, concerning the Holy One, Blessed be He!

18 When I count them, they outnumber the sand; when I awake, I am still with You – My thoughts about You – Your being and Your greatness – are more numerous than grains of sand, and they are with me at all times, whether it is evident to others or note. Of course, I do not think about You when I sleep, but as soon as I awake, I once again find myself close to You. 

As in other psalms contemplating the unity and harmony of the Holy One, Blessed be He, vis-à-vis His world and creations, this psalm also addresses darker matters – namely, flaws and imperfections in the world. These are not intrinsic to creation but are rather the outcome of human behavior. Only humans, who have been given free will, are capable of consciously doing evil; only they can create the deformities and voids that mar the world’s harmony. The psalmist thus beseeches God: 

19 If only You, my God, would slay the wicked, and men of bloodshed would turn away from me If You, God, were to kill the wicked and banish men of violence from my presence, the world would be a brighter place.

20 Your enemies, who defy You for the sake of intrigue, exalting themselves in vain – Whenever people aspire to greatness and scheme to promote themselves, their efforts are for naught. The phrase “exalting themselves in vain” refers not only to the outcome of their behavior but also to their very aspirations, which are devoid of any value or substance. 

Although these enemies are not the psalmist’s personal foes, he cannot remain on the sidelines in this war between good and evil:

21 For surely Your enemies,  Lord, I hate, and I contend with those who rise against You.

22 I hate them with utter hatred; they have become my enemies I hate them not because they have at any time harmed me or hurt my feelings, but because I am obligated to take part in a war that is essentially directed against You. At the very least, I am obliged to state which side I support, and which side I oppose. 

23 Search me, God, and know my heart; test me and know my thoughts Search me, so as to discern my thoughts about these and other matters and to know that my most profound intentions are directed solely toward You. 

 24 And see if there is any grievous way in me. Lead me on the path to eternity If You find that my heart’s inclination has in any way led me astray, guide me to the right path, that which leads to eternity. 


תהלים קלט

זהו שיר של התבוננות ודבקות, ובתמציתו הוא דברי שבח על קרבתו של הקב”ה.

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר: ה’ חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע, כלומר: אתה בוודאי מכיר אותי כולי. אַתָּה יָדַעְתָּ 

שִׁבְתִּי וְקוּמִי, כל תנועה שאני עושה ידועה לך. בַּנְתָּה – הבנת – לְרֵעִי, לרעיונותי, מֵרָחוֹק. 

אתה מכיר אותי מבחוץ ומבפנים. אָרְחִי וְרִבְעִי – כמו רבצי, ישיבתי – זֵרִיתָ, אתה יודע את 

הליכתי ואת ישיבתי, ואתה מבחין בכל אלה ובוחן ומסווג אותם, כל אחד לפי עניינו, וְאת 

כָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה, אתה מכיר ומדריך. כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי שתהיה, מבחינתך, דבר חדש: 

הֵן ה’ יָדַעְתָּ כֻלָּהּ, ובכלל זה גם הדברים שאני רוצה להגיד ועדיין לא אמרתי. כי אתה, 

הקב”ה, קרוב מכל קרוב, שהרי כבר מתחילה אתה המחולל והעושה אותי: אָחוֹר וָקֶדֶם 

צַרְתָּנִי, צרת את צורתי מכל הצדדים, וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה, מראשיתי אני נמצא תחת חסותך. 

בבחינה זו של קרבת אלוקים האדם מצוי תמיד בתוך הידיעה וההשגחה האלוקית, שהרי 

למרות גדולתו ה’ קרוב מאוד. פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי, דבר זה נפלא ונעלה מידיעתי, נִשְׂגְּבָה, 

לֹא אוּכַל לָהּ, אינני יכול להבין ואף לא להכיל זאת; כי אתה תמיד עמי, יודע אותי ומבחין 

בי, ואין בי שום צד שאינו גלוי וחשוף לפניך. אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ? גם אילו רציתי ללכת, 

לצאת, להיעלם, אין לי שום דרך לעשות זאת. וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? שהרי אתה מצוי בכל 

מקום ובכל דבר. אִם אֶסַּק, אעלה ואמריא לשָׁמַיִם, הלוא שָׁם אָתָּה, וגם אם ארד וְאַצִּיעָה

ארבץ, בעמקי השְּׁאוֹל, הִנֶּךָּ גם שם. אם אֶשָּׂא, אתנשא ואעוף, בכַנְפֵי שָׁחַר לקצה המזרח, 

או אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, בקצה הים, בסוף מערב, גַּם שָׁם, בכל מרחק, יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי 

יְמִינֶךָ. וָאֹמַר – גם אם אני רוצה לומר שאַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי, יכה ויעלים אותי, וְלַיְלָה הוא 

אוֹר – שכאן הוא משמש בלשון נקייה במשמעות של חושך, בַּעֲדֵנִי, בשבילי; כלומר: 

הלילה יחשיך ויסתיר אותי, הרי גם חשכת הלילה איננה מסתירה ומעלימה אותי ממך, כי 

גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ, עבורך החושך איננו חשכה, וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, ומבחינתך אין 

שום הבדל: כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה. צורת ביטוי זו מציבה שני הפכים זה בצד זה, כדי לומר 

שמבחינת הקב”ה אין ביניהם שום הבדל: החשכה היא כמו האורה והאורה היא כמו 

החשכה. וממשיך המשורר ואומר: עצם הווייתי, מעיקרה, הלוא היא מעשה ידיך, וכל מה 

שיש בחיי אינו אלא תוצאה של הדברים שנוצרתי אתם. כִּי אַתָּה קָנִיתָ, כלומר: רכשת, 

יצרת את כִלְיֹתָי, דהיינו: החלקים הפנימיים הנסתרים שיש בי. תְּסֻכֵּנִי, הייתי מסתור לי 

(מלשון סוכה), עוד בהיותי בְּבֶטֶן אִמִּי. אוֹדְךָ, ה’, עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי, שהיצירה 

המיוחדת, המורכבת והמסובכת של הווייתי היא מעשה ידיך. נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ בכללם 

ובפרטי פרטיהם, וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד, שהרי כל אלה הם יצירתך, הם שלך ובידך. לֹא נִכְחַד 

עָצְמִי, מציאותי הפנימית, הווייתי העיקרית, איננה נעלמת מִמֶּךָּ, אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי, נעשיתי, 

עוצבתי, בַסֵּתֶר – שהרי תחילת יצירתו של אדם היא ברחם, ולא במקום הגלוי לכל – 

רֻקַּמְתִּי, כלומר: נבניתי, נעשיתי; שברחם הייתי חבוי כמו בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. והרי אתה ידעת 

ויצרת את תבניתי הגשמית והרוחנית מתחילת בריאתה. גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, שהרי אתה יודע 

אותי לא רק בצורה המוגדרת והמובחנת, כאדם שלם, אלא גם מראשית יצירתי, כאשר לא 

הייתי אלא חומר בלבד, וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ גם אני וגם אחרים: כולנו מנויים, כתובים 

ורשומים לפניך. וכאן פונה המשורר לצד אחר של הבריאה: הזמן, מאורעות החיים. יָמִים 

יֻצָּרוּ וְלוֹ, לקב”ה, כל אֶחָד  ואחד בָּהֶם, שכן הוא מכיר כל אחד ואחד לא רק כהוויה כללית 

אלא כמציאות פרטית-מיוחדת. וְלִי, כאשר אני מדבר על עצמי כמציאות, כאדם, מַה יָּקְרוּ 

רֵעֶיךָ, אֵל, כמה חשובים בעיני המחשבות, הרעיונות, שאני חושב עליך, מֶה עָצְמוּ 

רָאשֵׁיהֶם, כמה גדולות ומרובות נקודות ההתחלה והבסיס של המחשבות שאני חושב על 

הקב”ה! אֶסְפְּרֵם, אספור את כל הדברים שאני יכול להרהר בך, בגדולתך, בהווייתך, והם 

מֵחוֹל יִרְבּוּן, ואלו המחשבות המלוות אותי, בין בגלוי בין שלא בגלוי, כל הזמן. אמנם 

כשאני ישן אינני חושב; אבל כאשר הֱקִיצֹתִי מהשינה – וְעוֹדִי עִמָּךְ, שוב מוצא אני את 

עצמי סמוך וקרוב אליך. כאן, כמו במזמורים נוספים שיש בהם הסתכלות על השלמות 

וההרמוניה של הקב”ה עם עולמו ועם בריותיו, יש מודעות גם לנקודות של חשכה ושל 

פגם המצויות בעולם; אבל אלה אינם פגמים בעצם מעשה הבריאה אלא בדברים הנעשים 

בידי בני אדם; כי רק בני האדם, שהם בעלי חופש בחירה, מסוגלים ליצור רע במודע, רק 

הם יכולים ליצור את הכתמים והחללים שיש במציאות. ולכן אומר המשורר: אִם תִּקְטֹל, 

אֱלוֹקַּ, רָשָׁע, אם תהרוג את הרשעים, וְאַנְשֵׁי דָמִים סוּרוּ מֶנִּי, אז יהיה העולם בהיר יותר. 

אֲשֶׁר יֹמְרוּךָ – אלה המתאמרים ומתיימרים לגדולה וממרים את פיך, ולִמְזִמָּה, נָשׂוּא – 

כלומר: נשאו, התרוממו – לַשָּׁוְא, לא רק מבחינת התוצאות אלא גם מבחינת שאיפותיהם-

שלהם: עָרֶיךָ, כלומר: צָרֵיךָ, שונאיך, אויביך, שואפים לשווא, היינו, לדברים שאין להם 

כל ערך ותוכן. ואף על פי שהאויבים הללו, אותם רשעים שמדובר בהם כאן, אינם אויביו 

הפרטיים של המשורר, אין הוא יכול שלא להיות מעורב במלחמת הטוב והרע: הֲלוֹא 

מְשַׂנְאֶיךָ, ה’, אלא ששונאים אותך, אותם אֶשְׂנָא גם אני וּבִתְקוֹמְמֶיךָ, במתקוממים נגדך, 

אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי, וכל זה לא משום שהם פוגעים בי, 

במהלך חיי או ברגשותיי, אלא משום אני חייב להיות מעורב במלחמה שהיא, בעצם, 

מלחמתם בך; ולכל הפחות עלי להגדיר באיזה צד אני עומד, ומהו הצד שכנגד. חָקְרֵנִי אֵ-ל, 

הן בדברים אלה והן בדברים אחרים, וְדַע לְבָבִי, דע שעומק כוונתי היא רק אליך, בְּחָנֵנִי 

וְדַע שַׂרְעַפָּי, מחשבותיי, הרהוריי. ובבחינה והבדיקה הזו, רְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי, כלומר: 

אם יש בי דרכים, דברים ועניינים שהם תוצאה של נטיות הלב שלי, שגיאותיי וטעויותיי, 

וּנְחֵנִי, הנחה אותי, בְּדֶרֶךְ עוֹלָם, שהיא הדרך המוליכה אל הנצח.